בהמן קובאדי (בפרסית #بهمن قبادی#; באנגלית: Bahman Ghobadi; נולד ב-1 בפברואר 1969) הוא שחקן, במאי, מפיק וכותב איראני ממוצא כורדי, המשתייך לזרם הגל החדש בקולנוע האיראני ונחשב כחלוץ הקולנוע הכורדי. סרטיו זכו במגוון פרסים בפסטיבלים רבים וריתקו באירופה את קהל הצופים בסוף שנות ה-90. קובאדי פעיל באופן אקטיבי למען זכויות האדם והעם הכורדי ולמען חופש הביטוי באיראן לאחר שברח בשנת 2009 ממולדתו.

ביוגרפיה
קובאדי נולד באיראן בעיר באנה והיה הרביעי מבין שבעה אחים. בגיל 12, לאחר עימותים אזרחיים שהיו בעירו עברה המשפחה לעיר סננדג', שהיא מרכז מחוז כורדיסטן שבאיראן. בשל קשיים כלכליים נפרדו הוריו, והוא נאלץ לצאת לעבוד בגיל 15 כדי לפרנס את המשפחה.

בשנת 1992, עם סיום הלימודים בבית הספר התיכון עבר לטהרן במטרה ללמוד קולנוע באופן מקצועי. בטהרן למד במכללת השידור האיראני אך לא סיים את הלימודים. הוא החליט להמשיך לצלם בדרכו וליצור סרטים קצרים.כך החלה הקריירה האומנותית שלו בתחום הצילום קובאדי הושפע מאוד מההיסטוריה והתרבות של כורדיסטן. בצעירותו, רשם אותו אביו לחוג היאבקות ומול המכון היה סטודיו לצילום. בשנת 2009, הצטרף לקבוצה של יוצרי קולנוע איראניים שגלו מארצם.

קריירה
לאחר פרישתו מהלימודים, החל להפיק סרטים קצרים ובינוניים, במצלמות 8 ממ ו-16 ממ. הוא פגש עוזר צלם והתיידד איתו, ובמקביל שאל בספרייה הציבורית ספר על אנימציה. את סרט האנימציה הקצר הראשון צילם יחד עם אמו שעזרה לו בעבודה. קופסת סיגריות איראניות וספסל שמשו לו כעזרים בסרט. הסרט זכה בפסטיבל סרטים בטהרן במקום ראשון והיווה נקודת זינוק לקריירה שלו. הוא המשיך להפיק ולצלם כ-34 סרטים קצרים ואחד מהם - החיים בערפל (Life in Fog) - זכה במספר פרסים. לדבריו, הוא צבר את הניסיון והידע שלו מיצירת הסרטים הקצרים ולא מהלימודים המקצועיים בטהרן.

זכייתו בפרס הקנתה לו ביטחון והוא פנה אל עבאס כיארוסתמי, במאי איראני מפורסם, אשר רצה להפיק סרט בכורדיסטן. קובאדי העריך את כיארוסתמי ויצירותיו, ניצל את ההזדמנות והציע את שירותיו. הוא קיבל תפקיד עוזר במא ותפקיד משנה בסרט לאן שהרוח תישא אותנו [(Bad ma ra khahad bord) (הסרט הופק ב-1999)

בסרטיו, מלהק קובאדי שחקנים לא מקצועיים, מביים אותם בצורה מקצועית ונוהג כלפיהם כאילו היו שחקנים מקצועיים. הוא נימק את הבחירה שלו בכך, שבכורדיסטן אין שחקנים מקצועיים הואיל והקולנוע הוא סוג אמנות חדש. כמו כן, סרטיו נעשו בתקציב נמוך מאוד, מכיוון שלא קיבל תקציבים להפקת סרט מהשלטונות האיראנים. לדבריו במאי קולנוע אחרים בעולם מקבלים מימון לסרטיהם מגורמים שונים. הואיל וסרטיו מתמקדים בהיסטוריה, בחיי העם הכורדי ובתרבותו הם גרמו לכך, שהשלטונות האיראנים האשימו אותו בתמיכה בהפרדת האזור הכורדי של איראן מהמדינה. האשמה שהכחיש, אך נאלץ לעזוב את איראן.

בשנת 2000 פרץ קובאדי לראשונה לתודעה העולמית עם סרטו זמן הסוסים השיכורים (״A Time For Drunken Horses״), שהוא הסרט הארוך הראשון בתולדות איראן. סרט בדיוני אבל העלילה היא תיאור מציאות חיי הכורדים הגרים על גבול איראן עיראק. קובאדי ליהק לסרט שחקנים לא מקצועיים ביניהם ילדים מקומיים.הסרט זכה בפרס בפסטיבל קאן. בעקבות הזכייה, בירך שר התרבות וההדרכה האיסלאמית של איראן אתא׳ולאה מוהג׳רני (Mohajerani Ata'ollah) את בהמן קובאדי וכן את הבמאים סמירה מח׳מלבאף וחסן יקטאפנה שאף הם זכו בפרסים בפסטיבל זה.הסרט זכה גם בפרס הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הקולנוע (FIPRESCI - International Federation of Film Critics), זכה בפרס בפסטיבל אדינבורו ובפסטיבל שיקגו.

עלילת הסרט: בסרט מתוארת בצורה קשה קבוצת ילדים כורדים החיים בכפר סמוך לגבול עיראק איראן, ונאלצים להבריח סחורות בין איראן לעיראק, כדי להרוויח כסף עבור הניתוח שאחיהם הנכה מאדי אמור לעבור. התנאים שלהם כל כך גרועים שהם צריכים להשקות את הפְּרֵדוֹת והסוסים בוויסקי כדי לגרום להם לעבוד, הם נאלצים לעלות מדי פעם על משאית שמעבירה אותם לעיראק לעבוד בשוק, הם משמשים כמבריחים בהונאות הברחה שונות, עליהם לגלגל צמיגים כבדים בשלג ובקור נורא והמעסיקים שלהם מרמים אותם בשכר. אחת הסצנות מתארת את אחותם הגדולה שעוזבת אותם ומתרחקת מהם בשלג, על מנת להתחתן בכפר הסמוך וגורמת לבכיו של אחיה שנאלץ להיפרד פעם שנייה מהקרובים אליו.

באותה שנה (2000), לאחר הזכייה בסרט הקים את חברת Mij Film במטרה לקדם את הקולנוע והתרבות הכורדים.

ב-2002 ביים את הסרט נטוש בעיראק (״Marooned in Iraq״), העוסק בקבוצת מוזיקאים איראנים-כורדים. הסרט זכה בפרס בפסטיבל שיקגו.ברם, הוא לא יכול היה להיכנס לארצות הברית כדי לקבל את הפרס, מכיוון שמחלקת המדינה של ארצות הברית לא איפשרה לו הואיל והיה איראני כמו כן זכה הסרט בפסטיבל סאן פאולו בברזיל.

עלילת הסרט: גיבורי הסרט הם האב מירזא שהיה זמר ושני בניו. מירזא מקבל הודעה שגרושתו שנפרד ממנה לפני עשרים שנה נפצעה קשה. הוא יוצא למסע חיפושים אחריה יחד עם שני בניו.[1] בדרך הם חולפים על פני כפרים שנהרסו על ידי סדאם חוסיין, ניצלים מהתקפות מהאוויר, שורדים אלימות ומוקשים.,כשהם מגיעים לבסוף ליעד, הם מוצאים את עמם שנפגע מההגירה הכפוייה ומההתקפות של הנשק הכימי ולומדים על גורלה של האשה - חנרה. הם יוצאים בדרכם חזרה לאיראן יחד עם בתה של חנרה.

ב-2004 יצר את הסרט צבים יכולים לעוף (״Turtles Can Fly״) העוסק בשלושה ילדים ממחנה פליטים סמוך לגבול עיראק טורקיה. אנשי הכפר השוכן סמוך לגבול ממתינים לאמריקאים שיפלשו לעיראק ויפילו את סדאם חוסיין. כמו בסרט הראשון ״זמן הסוסים השיכורים״, גם בסרט זה מתמקד קובאדי בילדים, וצוות השחקנים מורכב מילדים שנבחרו מהאזור ומקומם של המבוגרים נפקד. הנוף ההררי המצולם בסרט מקרין אשליה של שלווה. מצד שני, רוב הנוף הוא צחיח, בוצי ומכוסה שלג. השלג הלבן מסמל את הטוהר של העם הכורדי,[17] הנופים הם נופים של הרס שנמצא בכל מקום כתוצאה מהמלחמה.[6] בסרט אין פוליטיקה כי קובדי לא מעוניין להעביר בסרט מסר פוליטי. הוא מתמקד בגורלם של הילדים גיבורי הסרט.הסרט נמכר ל-40 מדינות. הוקרן ביותר מ-100 פסטיבלי קולנוע בינלאומיים וגרף למעלה מ-50 פרסים בינלאומיים,[18] ביניהם פרס ״רוח החופש״ ע״ש וים ון ליר בפסטיבל ירושלים בשנת 2005.

עלילת הסרט: קובאדי מתאר בסרט את הילדים ובני הנוער הכורדים ש״מגרש המשחקים״ שלהם הוא הרס ומוקשים ואין להם ילדות. הילדים הללו מנותקים משאר העולם וחיים בכפר בכורדיסטן העיראקית. גיבורי הסרט הם נער כורדי בשם סאטלייט (לוויין) המתקין צלחות לוויין משומשות בכפר אצל כל מי שרוצה ומעוניין לצפות בנפילתו של סדאם חוסיין. אנשי הכפר משוועים למידע ונעזרים בנער, שבנוסף להיותו מתקין צלחות לוויין הוא מספק להם את החדשות מאחר שהוא יודע מספר מילים באנגלית. סאטלייט הוא נער בעל תכונות של מנהיג, המגונן על קבוצה גדולה של ילדים יתומים שעובדים תחת חסותו בפירוק שדות המוקשים שהונחו על ידי חיילי צבא עיראק וחיילי צבא ארצות הברית,[17] ומכירת הנפלים לאנשי האו״ם.

ב-2006 יצא לאקרנים הסרט חצי ירח (״Half Moon״) שזכה במספר פרסים, אך נאסר להקרנה באיראן. הסרט הוזמן כדי להנציח את יום הולדתו של מוצרט.[21]עלילת הסרט: מוזיקאי ותיק בשם מאמו המתגורר באיראן מתכנן להופיע בפעם האחרונה. לאחר שבעה חודשים קיבל אישור מהשלטונות להופיע בכורדיסטן העיראקית. התוכנית הייתה שחברו ינהג באוטובוס ויעזור למאמו לאסוף את עשרת בניו הבוגרים והמוזיקליים הפזורים ברחבי כורדיסטן האיראנית. מאמו נחוש לבצע את המסע, למרות המכשולים העומדים בפניו. בחצי הדרך עוצרת החבורה בכפר קטן לאסוף זמרת בשם השו (Hesho), עובדה המוסיפה קושי לקשיים הקיימים, מכיוון שחל איסור על נשים לשיר בציבור, לכן חייבים להיזהר.

ב-2009 יצא לאקרנים סרטו אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים (״No One Knows About Persian Cats״). סרט דוקומנטרי למחצה על הלהקות המוזיקליות המחתרתיות באיראן,[2] שנכתב בשיתוף והפקה עם רוקסנה סאברי (Roxana Saberi), עיתונאית איראנית-יפנית-אמריקאית, שנכלאה באיראן באשמת ריגול מפוקפקת ושוחררה מהכלא.[23] הסרט צולם באיראן ללא אישור השלטונות, ללא תקציב רשמי ובתנאים מוגבלים מאוד במשך 17 ימים. זהו סרטו הראשון של קובאדי המתרחש בטהרן העכשווית, מה שהופך אותו לאתגר קשה כאשר עליו לעמוד מול הרשויות האיראניות. הוא מתבסס על אירועים ואנשים אמיתיים וקיבל השראה ליצירת הסרט מתקרית שאירעה בשנת 2007, שבה נעצרו צעירים רבים בקונצרט לא חוקי שהתקיים בעיר כרג׳, כ-12 מייל מערבית לטהרן.

קובאדי מתנגד לדיכוי ולאי השוויון החברתי השורר בארצו, ולכן הוא מעלה בצורה רגישה ובחמלה את סיפורם של המוזיקאים הצעירים שנאלצים לנגן במחתרת. הוא יצר את הסרט במטרה לשמר ולהנציח את המוזיקה המערבית הקיימת במחתרת. בסרט מוצג מגוון רב של סוגי המוזיקה המחתרתית שהתפתחה בטהרן, מוזיקה שנעה בין המוזיקה המקומית האותנטית למוזיקה המערבית המוכרת.[25] דמויות המוזיקאים המופיעות בסרט, מופיעות בשמן האמיתי، הלהקות בסרט מנגנות קטעים תיעודיים מהופעות[24] והשחקנים אינם שחקנים מקצועיים.הסרט מקנה לצופה את תחושת הדיכוי הקיימת באיראן בתקופת הרפובליקה האיסלאמית: איסור על נגינה ושירה של מוזיקה מערבית, איסור על מוזיקת ראפ, איסור שירת נשים בציבור, גם אם זו מוזיקה פרסית.

לאחר שיצא הסרט לאקרנים נאלץ קובאדי לעזוב את טהרן ולעבוד במדינות שונות, מצב שתיאר כקשה מנשוא עבורו.

עלילת הסרט: הסרט מתחיל באולפן הקלטות שבו עובד הבמאי על מוזיקה כי התסריט שלו לא אושר. הוא פוגש שני חברים נגר (נגר שאגגי) שהיא זמרת ואשקן (אשקן קושנג׳אד), שני חברים בקבוצה שמנגנת מוזיקת רוק. השניים מבקשים להרכיב להקה להופעת פרידה לפני נסיעתם לפסטיבל בלונדון. הם מגייסים חברים ללהקה ובמקביל מחפשים דרך לקבל דרכון וויזה על מנת לצאת מאיראן ולהשתתף בפסטיבל. היות שאשקן בדיוק השתחרר מהכלא, אין סיכוי שיקבל דרכון. מפיק תקליטים הפועל במחתרת מקשר את השניים עם נאדר, שהמומחיות שלו לספק ללקוחותיו את כל ״המותרות האסורים״ על ידי השלטונות. נאדר לוקח על עצמו לעזור להם, ואחת הסצנות ההומוריסטיות בסרט היא צורת ההתמקחות שלו עם סוחרי השוק השחור או עם חוקר המשטרה. לאחר שגייסו מספר חברים הם מקיימים את החזרות להופעה במקום מבודד, ובמקביל יוצרים קשר בתוך משרדי הממשלה, כדי לסדר את הניירות הדרושים להוציא אותם ואת הלהקה החדשה שהקימו מגבולות המדינה. סצנה נוספת בסרט היא: אשקן נגר והלהקה יושבים בחדר שבו הם מתאמנים ומתכוננים להופעה. הם מספרים האחד לשני על חלומם ליצור מוזיקה בחופשיות.

ב- 2012 יצר קובאדי את הסרט ״עונת הקרנפים״ (Rhino Season) בו הוא מתאר בצורה פואטית את איראן בשתי תקופות שונות: תקופת השושלת הפהלווית ותקופת הרפובליקה האיסלמית. הניגוד בין שתי התקופות הללו בולט בסרט בעזרת צבעים כהים, צללים, מרתפים, בתי כלא ומחסומים הנפוצים בתקופת הרפובליקה האיסלמית, באופן זה הוא מיטיב לשרטט את מצבה הטרגי של איראן לאחר המהפיכה.[27] בנוסף, הוא מדגיש את ההבדל בין שתי התקופות דרך סימפוזיוני שירה שהתקיימו בתקופת שושלת פהלווי לעומת הקנאות הדתית בתקופת הרפובליקה האסלאמית. בתקופת השושלת הפלהווית המשוררים היו חופשים להתבטא, ואילו בתקופת השלטון האסלאמי הקיצוניות הדתית קובעת את חופש הביטוי וההתבטאות של המשוררים. קובאדי משתמש בשיר כדי לספר על גורלו של המשורר. הוא מקדיש את הסרט לזִכְרָם של סאן ג׳אליה (Sane Jaleh) שנרצח בשנת 2011 בעת שהיה סטודנט שהשתתף בהפגנה ולמשורר האיראני-כורדי הידוע בשם העט פארזאד קמנג׳ר (Farzad Kamangar). הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של קמנג׳ר שסבל בכלא באיראן במשך 27 שנים עד שהוצא להורג.

עלילת הסרט: הדמויות בסרט הם: סאהל המשורר ומינה - אִשְׁתּוֹ. באחת הסצנות, מינה רושמת על החול בחוף הים את המשפט האחרון של השיר, המסמל שהמולדת כבר אינה מקום בטוח ומתאים לגור בו. דמות נוספת היא דמותו של אקבר רזאי שהיה חבר משמרות המהפיכה. רזאי בעל עמדה גבוהה התאהב במינה, בִּתּוֹ של גנרל ששירת תחת שלטונו של השאה, והוא מתוודה בפניה על אהבתו אליה. מינה מספרת על כך לאביה אשר מגרש את רזאי מביתו. לאחר נפילת השאה נתפס השלטון באיראן על ידי האסלאם הקיצוני ורזאי שהפך לאדם חשוב עוצר כנקמה את מינה וסאהל. מינה נאנסת על ידי רזאי ויולדת תאומים, סאהל מואשם באשמת קשירת קשר נגד הרפובליקה האסלאמית ונידון ל-30 שנות מאסר ומינה ל-10 שנים. כאשר מינה משתחררת מהכלא, נאמר לה שבעלה סאהל מת, וזה מוביל אותה להתאבל על קברו המזויף. סאהל משתחרר מהכלא לאחר שנים רבות ופונה לחפש אשתו. הוא מאתר אותה באיסטנבול אך מהסס לגשת אליה. הוא מתבונן בה מרחוק, סצנת סיום הסרט מוקדשת לסהאל: הוא יוצא מהרכב, מעשן סיגריה, צועד על האדמה היבשה והסדוקה ובסופו של דבר נעלם באופק על רקע לבן הדרגתי המשתלט על המסך.

בשנת 2014, השתתף קובאדי בפסטיבל הסרטים של ונציה עם סרטו לפעמים תסתכל למעלה (“Sometimes Look Up”). הסרט היה אחד מ-9 סרטים בפסטיבל שנושאו היה ״מילים עם אלים״.

בשנת 2015, יצר קובאדי סרט תיעודי -בדיוני בשם ״דגל ללא מדינה״ (A Flag without a Country). הסרט מתאר את המציאות בעיראק העכשווית, ומעניק לצופה מבט על החיים בצפון עיראק, תוך כדי הצגת החיים העירוניים לצד מחנות הפליטים.

עלילת הסרט: הסרט עוקב אחר סיפורם של שני גיבורים, הלי לוב (Helly Luv), היא זמרת פופ המגיעה למחנה פליטים סורים-כורדים ומלמדת את הילדים מוזיקה, הם מתרגלים בכיתת הלימוד סולמות ושרים שירים פטריוטיים. גיבור הסרט השני הוא נרימן אנואר (Nariman Anwar), טייס מכורדיסטן, המגיע גם הוא למחנה הפליטים ומחפש ילדים ובני נוער שעשויים להתעניין בקורסי הטיס שלו.[29] מטרתם של השניים לשמש מקור כוח להעצמת הקהילה הכורדית בכורדיסטן המתמודדת תוך כדי מאבק בתנאי מחיה קשים כמו מלחמה והתקפות של דאעש. הלי לוב משתוקקת להסב את תשומת ליבן של מדינות העולם למצבה הקשה של כורדיסטן, ובמקביל לתת לעם הכורדי תחושה של קהילה. היא מפעילה פרויקט שבאמצעותו היא מעבירה לעולם מסר על מצבו של העם הכורדי, בעזרת שיתוף פעולה עם אנשי הקהילה הכורדית כמו מעצבי דגלים, לוחמים וילדים המתגוררים במחנות פליטים.[30][31] נרימן אנואר, טייס ששבר את רגלו בתאונה ונעזר בקביים.אין ביכולתו לטוס כתוצאה מהתאונה, הוא מנהל בית ספר לטייס לילדי כורדיסטן. עם היוודע דבר התאונה להורי הילדים, הם מהססים לשלוח אותם לבית הספר שלו, אך נרימן אינו מתייאש, מתעקש ובונה יחד עם הילדים מטוס אזרחי. שני הסיפורים משתלבים זה בזה והשניים פועלים למעשה באותו מרחב - מחנה הפליטים הסורי-כורדי, דרך אומנויות ופרויקטים חינוכיים. שניהם במרדף אחר הקידמה, החופש והסולידריות לחברה ולקהילה הכורדית. הסרט צולם בעיר ארביל שבעיראק.

בשנת 2021, יצר קובאדי את הסרט ארבע החומות (The Four Walls). הסרט צולם בטורקיה, והצגת הבכורה שלו התקיימה בטוקיו. הוא עבד עם המפיק רוג׳ר ווטרס חבר להקת הפינק פלויד שתמך בזכויות הכורדים. מטרתו של קובאדי הייתה להקרין את הסרט בטורקיה ולכן הסרט דובר טורקית, שפה שקובאדי אינו דובר.

שם הסרט ״ארבע חומות״ מעביר לצופה מסר, שקובאדי חיזק אותו בראיון שהתקיים איתו. בראיון סיפר שתמיד הרגיש שקיימים קירות מפרידים, אם זה בינו לבין הוריו, בין אביו לאמו, חומות בין העם הכורדי לממשלה האיראנית. לאחר המהפיכה הפכו החומות הללו להפרדה בין העם למהפיכה, ונוצרו חומות גם בינו לבין משפחתו כשעזב את איראן. הקירות הם סמליים אך גם פיזיים וממשיים.

עלילת הסרט: בוראן - הגיבור הראשי, מוזיקאי כורדי בגיל העמידה שחלומו לגור בדירה עם נוף לים, אך בהמשך הסרט הוא מאבד את הנוף הזה. הוא עובד באיסטנבול בשדה התעופה ותפקידו להרחיק את השחפים מהמסלול, כדי שלא יסכנו את המטוסים הממריאים והנוחתים. בוראן רחוק ממשפחתו ומתכנן להעביר את אשתו ובנו לדירה חדשה המשקיפה לים. לפיכך, הוא משפץ את הדירה בעזרת חבריו המוזיקאים, אולם תוכניותיו משתבשות בצורה דרמטית.[32] משפחתו יוצאת לביתה החדש, בדרך מתרחשת תאונה דרכים והוא מאבד את המשפחה. בוראן נאלץ לעזוב את הדירה החדשה המשקיפה לים, וחוזר אליה לאחר היעדרות כפוייה של חמישה חדשים, אז הוא מגלה שבניין דירות חדש נבנה מול ביתו ומסתיר לו את הנוף לים. הוא פותח במחאה נגד דיירי הבניין החדש בכך שהוא ממרר להם את החיים בעזרת חבריו שעוזרים לו מוסרית.המאבק של האיש להשיב את הנוף שאיבד הוא הומוריסטי, טרגי ומכעיס.

המסר בסרטי בהמן קובאדי
באחד הראיונות שהתקיימו עם בהמן קובאדי הביע את דעתו ואמר כי אינו אוהב פוליטיקה. לכן, הוא נמנע בסרטיו מהתייחסות ישירה לפוליטיקה מתוך אמונה שהאמנות שלו מדברת בעד עצמה. בסרטים הוא מבליט את התרבות והמצוקות של העם הכורדי, משלב ומשקף את החברה והתרבות הכורדית. אך מצד שני הוא גם מעביר מסרים בעלי תוקף אוניברסלי כמו התנגדות למלחמה, השפעות הסכסוך המלחמתי על תהליך התבגרותם של ילדים, ונושאים אחרים. הוא מלהק בדרך כלל שחקנים לא מקצועיים, בנימוק שבכורדיסטן אין שחקנים מקצועיים, משום שהקולנוע הוא ענף אמנות חדש. בסרטים שהוא יוצר הוא מצליח למקם את הטרגדיה של העם הכורדי על המפה העולמית, למרות העוינות כלפי הכורדים במדינות בהן הם מתגוררים (איראן, טורקיה, עיראק וסוריה), המצב הפוליטי השורר באיראן והבורות של תרבות המערב.

סבל העם הכורדי
סרטיו כמו סרטי במאים אחרים באיראן, הביאו לשינוי בגישה כלפי הקולנוע האיראני בכך שהציגו על המסך סוגיות חברתיות ומגדריות מורכבות. רוב הסרטיו עוסקים במצוקת המיעוט הכורדי אשר סובל מחוסר עצמאות, היעדר זכויות אדם ומדיכוי מתמשך במדינות בהן הוא חי - איראן, עיראק, טורקיה וסוריה. סרטיו המוקדמים הופקו בתקציב נמוך, כיוון שלא קיבל כל תמיכה מהשלטונות האיראנים. הם מתמקדים בהיסטוריה ובתרבות הכורדית מה שגרם להאשמתו מצד השלטון בתמיכה בהפרדת האזור הכורדי מאיראן. האשמה שהוא הכחיש, אך נאלץ בעקבותיה לעזוב את איראן.

למרות הלחצים הפוליטיים, האתניים והעוינות כלפי הכורדים, קובאדי הצליח להשיג דבר כמעט בלתי אפשרי, להעלות את הטרגדיה הכורדית לזירה הבינלאומית. הוא עשה זאת על ידי בניית הדמויות והצבתן במרכז העלילה. הוא מגביל את צילומי הנשים, אלה אסורות באיראן, ואף על פי כן אין הצנזורה האיראנית מאשרת להקרין את סרטיו.

מחאה
בשנת 2009, עם ניצחונו של נשיא איראן מחמוד אחמדינג׳ד, יצאו המונים לרחובות טהרן להפגין נגד עלייתו של אחמדינג׳ד. אירוע זה זכה לכינוי ״התנועה הירוקה״ (Green Movement), ובסרט ״אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים״, מגולמת המחאה על המסך.

השפעות הסכסוך המלחמתי על התבגרותם של ילדים
מוטיב חוזר בסרטיו הוא השימוש בילדים. קובאדי שם אותם במרכז, הם הקורבנות התמימים של סבל העם הכורדי וקשיי היום שלו. עם שחי באזורי מלחמה וסובל מרדיפות. הוא מתאר כיצד לפעמים, הילדים שאותם ליהק לסרטים היו מבועתים מהמצלמה משום שלא הכירו אותה. בסרט צבים יכולים לעוף אף ליהק ילדים נכים.[7] המסר העובר בסרט הוא שהילדים הללו יאלצו לחיות שנים רבות עם תוצאות הרודנות של סדאם חוסיין ועם תוצאות המלחמה וההרס בכפריהם. לדבריו, ילדים במחנות הפליטים הם כמו צבים שנושאים את ביתם/חייהם על הגב. לילדים הללו אין בית לחזור אליו, וכל שנשאר להם, הם הזיכרונות ועתידם התלוי ביכולתם לשרוד. במציאות העצובה שנוצרה יהיו ילדים רבים שישקעו ומעטים מאוד יוכלו לפרוס כנפיים ולעוף מעבר למקום הולדתם.

בראיון אחר שנערך איתו סיפר, שהוא אוהב ילדים ומחשיב עצמו כילד, וכך הוא מביא לידי ביטוי בסרטים שהוא יוצר חלק מילדותו. לדבריו, לילדים הכורדים אין יַלְדוּת הם הופכים למבוגרים כבר מקַטְנוּת. אחרי שביים את סרטו השני שקל שלא לעסוק יותר בילדים, אך עד מהרה הבין שהילדים בעיראק הם הקורבנות הגדולים ביותר של המלחמה, ולכן החליט כי ייתן את הבמה בסרטים לילדים.

אקטיביזם
רוב סרטיו נעשו מחוץ לאיראן, מטעמים של חופש ביטוי וחופש ליצור סרטים בעיקר בשפה הכורדית. קובאדי טוען ששורשיו הם בקולנוע האיראני, אך הוא משמש כדמות מפתח בייצוג העם הכורדי ובכורדיסטן. הוא נחשב לפורץ דרך בתחומו, כאחד הבמאים המשמעותיים ביותר ומהווה השראה לעבודתם של יוצרי קולנוע כורדים אחרים. הוא גם פעיל מאוד בניסיון להקים בתי קולנוע באזורים בהם חיים ומתגוררים הכורדים.

קובאדי החליט להשתמש בהכנסות הסרט ״צבים אינם יכולים לעוף״ לשיקומם של הילדים, אשר נאנסו על ידי החיילים העיראקים או שהגפיים שלהם נקטעו תוך כדי פירוק המוקשים, וזאת מתוך מודעות למצבם של אותם ילדים. הסרט ״עונת הקרנפים״ הוקדש על ידו לזכרם של סאנה ג׳אלה ופרזאד קמנגר, אך גם לכל האסירים הפוליטיים העצורים בבתי הכלא של הרפובליקה האיסלמית.

בשנת 2021, שלח קובאדי מכתב ל״אקדמיה לקולנוע״ (Film Academy) והציע בו יוזמה חדשה: לתת הזדמנות לבמאים, יוצרי קולנוע עצמאיים המתגוררים במדינות שקיימת בהן צנזורה ואין בהן חופש ביטוי, להגיש את הסרטים שיצרו לקטגוריית ״הסרט הבינלאומי הטוב ביותר״. מכתבו העלה לתודעה את יוצרי הקולנוע המתנגדים לשלטון הקיים וחיים במדינות כמו איראן, סין, רוסיה ומדינות אחרות. בשל עבודותיהם נשללו מהם הזכויות, ויצירותיהם מצונזרות. הוא נותן דוגמה את הבמאים האיראנים ג׳עפר פאנאהי (Jafar Panahi) ומוחמד ראסולוף (Mohammad Rasoulof) המתגוררים באיראן.

בשנת 2022, פנה קובאדי ל״אקדמיה לאמנויות ומדעים״ (Academy of Motion Picture Arts and Sciences), בבקשה לתמוך במפגינים שיצאו לרחובות איראן כדי לדרוש צדק עבור מאשה אמיני (Mahsa Amini), צעירה בת 22, שנהרגה בידי משטרת המוסר של איראן לאחר מעצרה הואיל ולא כיסתה את ראשה בחיג׳אב. הדבר עורר זעם ברחבי איראן כשנשים רבות גזרו את שערן ושרפו את החיג׳אב.

פרסים והערכה
הסרטים של קובאדי מצליחים היטב בפסטיבלים:

2000 - ״זמן הסוסים השיכורים״, זכייה בפרס ״מצלמת הזהב״ (Camera d’Or) בפסטיבל קאן;[12] פרס הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הקולנוע (FIPRESCI - International Federation of Film Critics); פרס בפסטיבל אדינבורו.[7]

2002 - נטוש בעיראק זיכה אותו בשני פרסים, בפסטיבל שיקגו[14] ובפסטיבל סאן פאולו בברזיל.

2004 - ״צבים יכולים לעוף״ (Turtles Can Fly), נבחר כסרט האיראני הזר הטוב ביותר.

2005 - צבים יכולים לעוף, זכייה בשני פרסים בפסטיבל ברלין, פרס ״רוח החופש״ ע״ש וים ון ליר בפסטיבל ירושלים, פרס חסן השני בפסטיבל הבינלאומי של רבאט לתרבות ולאומנות.

2006 - ״צבים יכולים לעוף״, קבלת פרס ״אינדקס״, מכתב-העת Index on Censorship, הסרט ״Half Moon״ הוזמן להקרנה בפסטיבל התקווה בווינה (New Crowned Hope Festival in Vienna) לציון יום השנה ה-250 להולדתו של מוצרט.

2007 - זכייה פעמיים בפרס צדף הזהב, שהוא הפרס הגבוה ביותר של פסטיבל סאן סבסטיאן, עבור הסרטים:״צבים יכולים לעוף״ ו״חצי ירח״.

2009 - אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים זיכה אותו ב-3 פרסים: בפסטיבל הסרטים בטאלין, ובאותה שנה זכה גם בפרס בפסטיבל טוקיו.פרס מיוחד של חבר השופטים בקאן UCR Special Jury prize.[41]

2016 - פסטיבל הסרטים במינכן העניק כבוד רב לקובאדי על תרומתו כיוצר וכבמאי. במסגרת הרטרוספקטיבה הציגו את שבעה סרטים שלו שכללו גם את הסרטים ״דגל ללא מדינה״ וסרטים נוספים.

2017 - קובאדי הוזמן להצטרף לאקדמיה לאמנויות ומדעים [(Ampas) Academy Of Motion Pictures Arts and Sciences)].

חיים אישיים
קובאדי אינו נשוי. בשנת 2009, עזב את איראן עבר לעיראק ואחר כך לטורקיה. הוא הצטרף למאות גולים אמנים ועיתונאים איראניים, שברחו מאיראן בחיפוש אחרי חופש הביטוי והביטחון. [1]